בעיות סוררות (מאנגלית: Wicked problem, לעתים מתורגמת גם כבעיה נבזית) נוצרות במערכות מורכבות, כפועל יוצא מהתלות ההדדית והקושי להבין ולהחליט על המענה הנכון. המושג מבקש לתאר בעיה שהניסיונות לפתור אותה לאורך זמן אינם מצליחים ואף מולידים בעיות חדשות. מערכות מורכבות נוטות לייצר בעיות מסוג זה ולכן ההתמודדות איתן מחייבת חשיבה מערכתית שיטתית וכן התנסות בהתערבויות ממוקדות תוך בחינה מתמדת של השלכות ההתערבות.

התופעה של בעיות סוררות נובעת הן מהאופי הדינמי והחמקמק של מערכות סבוכות (ובתוך כך ההיבטים של דינמיות, הסתגלות, מעגלי משוב פנימיים) וכן מהקושי שלנו כפרטים וכחברה להבין ולהגיע להסכמה על מהות הבעיות ועל המענים שיש לגבש עבורן. השילוב בין ההיבטים בין שני ההיבטים הללו (הדינמיות החברתית והעמימות הקוגניטיבית) הופך את הבעיות הסוררות לכאלו שיש למגבשי האסטרטגיה קושי רב בהתמודדות עימן. על פי רוב הקושי הזה מתורגם להתעלמות מליבת הבעיה.

הביטוי בעיה סוררת, או במקורו - Wicked problem, לא נועד לטעון שיש כוונת מכוון מרושעת מאחורי האתגר, אלא שהבעיה דינמית, הפכפכה ומורכבת יותר מהניסיונות השיטתיים להתמודדות איתה. לאור האמור, התרגום של הבעיה כ״סוררת״ מדויק יותר מהתרגום שלה כ"נבזית״ - היא חומקת מהניסיונות לאלף ולמשטר אותה. החמקמקות של הבעיה נובעת משני היבטים שיפורטו באופן מעמיק יותר להלן: בפן הקוגניטיבי, הבעיה עצמה קשה להגדרה; בהיבט הממשי, המציאות מגיבה לפתרונות שלנו באופן שהופך אותם ללא רלוונטיים.

אחד האתגרים בתחומי הניהול האסטרטגי הוא לעצור ולבחון מחדש את הנתיב כאשר ההתקדמות אינה נערכת כמצופה. אנו נזהה בעיות סוררות בנתיב כאשר נראה אחד או מספר מתוך הרכיבים הבאים בתחומי הפעילות שלנו:

• השקעה של משאבים רבים ללא שינוי משמעותי בתוצאות המושגות
• מאמץ עיקש לטפל בתוצאות הלא רצויות של המהלכים הקודמים שלנו
• מחלוקת מתמשכת ביחס לשאלה האם מה שאנו מתמודדים איתו הוא בכלל בגדר בעיה
• מחלוקת מתמשכת ביחס לשאלה מה שורש הבעיה ומה הם הסימפטומים שלה
• מחלוקת מתמשכת ביחס לשאלה מה המענה הנדרש לבעיה
• הבנה שהכלים שאנו עושים בהם שימוש אינם תואמים את הייחודיות של האתגר ולרוב הועתקו מבעיה דומה שאינה זהה כלל

הופעת המרכיבים הללו מחייבת אותנו להפעיל סט כלים שונה לגמרי על הסוגייה שיאפשר לנו להתמודד עם הבעיה באופן המותאם לה.

המושג צמח בעולמות המדיניות הציבורית אולם כיום נוכח במרחבים נוספים בתוכם התחומים של מנהל עסקים, כלכלה, אקולוגיה ועוד. הרעיון של בעיות סוררות הופיע לראשונה בכתיבה של צ׳ארלס ווסט צ׳רצ׳מן, חוקר מערכות ופילוסוף אמריקאי, בסוף שנות ה-60 במאמר הנושא את השם [1]Wicked Problems^[1] ומתייחס לסמינר שנערך על ידי צמד החוקרים הורסט ריטל ומלווין (מל) וובר. האחרונים העמיקו את ההבחנה במאמר עוקב העוסק בבעייתיות שבהפעלה של כלים מעולם התכנון, ההנדסה והמדע המדויק על אתגרים ציבוריים. תקציר המאמר שלהם מסכם את עיקרי טענותיהם:

החיפוש אחר בסיס מדעי להתמודדות עם בעיות מתחומי המדיניות הציבורית נועד לכישלון בשל הטבע של הבעיות הללו. מדובר בבעיות ״סוררות״ ואילו המדע התפתח כדי להתמודד עם בעיות ״מאולפות״ (tame). למעשה, לא ניתן להגדיר ולתאר באופן תחום בעיות מדיניות. יתרה מכך, בחברה פלורליסטית אין שום היבט שהוא בגדר טוב משותף שאין אודותיו עוררין; אין הגדרה אובייקטיבית של זכויות; מהלכי מדיניות אשר נועדו לספק מענה לבעיות חברתיות אינם יכולים להיות בגדר נכון או לא נכון; ואין משמעות לדיבור בדבר ״פתרון אופטימלי״ לבעיות אלו... גרוע מכך - אין בנמצא פתרונות במובן של תשובות החלטיות.[2]^[2]

הכותבים מתארים מספר תופעות שהחיבור בניהן מוביל להופעה של תופעת הבעיות הסוררות בעולמות המדיניות הציבורית. המרכזיות שבהן נוגעות בשינוי סוג האתגרים העומדים לפתחו של השירות הציבורי, לשינוי אופי השיח בחברות המערביות ולהשתנות הדינמיקות החברתיות.

1. [1] ↑Churchman, C. West (December 1967). "Wicked Problems". Management Science. 14(4).

2. [2] ↑Rittel, H.W.J., Webber, M.M. Dilemmas in a general theory of planning. Policy Sciences 4, 155–169 (1973). מתוך תקציר המאמר.

במאמר מתואר כיצד הבעיות הפשוטות, ה״מאולפות״, שהיו לחם חוקם של משרתי הציבור בעולם המפותח במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נפתרו ברובן. בין אלו ניתן לתאר את ההקמה של רשת דרכים בין כל נקודות היישוב, חיבור תשתיות חשמל ומים, הקמת בתי חולים, בתי ספר וכן הלאה. כל אלו הם בגדר בעיות שהן ברורות בפני עצמן ושיש להן פתרון ברור וידוע ומשרתי הציבור פעלו כדי לספק להן מענה. מרגע שרוב הבעיות האלו נפתרו, מעצבי המדיניות ביקשו לנוע לבעיות הבאות, אבל בעיות אלו הן מסדר גודל אחר לגמרי (בעיות סוררות), כך שלא ניתן להבין בפשטות מה מהות הבעיה ומה הוא הפתרון הנדרש לבעיה.

תכנון מחייב קביעת יעדים. אולם קביעת היעדים, כלומר קביעת מהות הבעיות והמצב הרצוי באלו וכן קביעת התיעדוף מצויה תמיד במחלוקת שנוגעת להיבטים של אינטרסים, עמדות וערכים וכן תפיסות ואידאולוגיות מנוגדות. ככל שהשיח הופך להיות משתף יותר, ככל שמיעוטים בעולם המערבי הופכים משמעותיים יותר, ככל שגובר הרצון בשקיפות של העשייה במגזר הציבורי הקושי לייצר יעדים מוסכמים גובר.

המורכבות של החברה המודרנית, שבה כמעט כל הרכיבים שלובים אלו באלו (למשל - חינוך קשור לתעסוקת הורים בהווה וליכולת ההשתכרות של התלמידים בעתיד) הופכת את ההשפעה של מהלך שיושם לכזו שיש לה השלכות משנה על מגוון נושאים וקבוצות שאין דרך לצפות מלכתחילה. התלות ההדדית הזו נובעת מהשותפות בכלכלה מקומית וגלובאלית, מהתחרות בשוק התעסוקה, מהעומס על התשתיות, מהמאבק על המשאבים המוגבלים וכן הלאה.

המאמר טוען כי תחום המדיניות הציבורית מבקש להתבסס על מקצוענות אובייקטיבית, על כלים מדעיים והנדסיים, אולם כושל מאחר וסוג האתגרים שהוא מתמודד איתם אינם מאותו הסוג שמדע והנדסה נועדו להתמודד איתם. ברקע לכך 10 סיבות מרכזיות המאפיינות בעיות סוררות:

1. לא ניתן לייצר הגדרה פורמלית ומוסכמת של מהות הבעיה (ההגדרה של בעיות נבזיות היא בעצמה בעיה נבזית)- בניגוד לבעיות שהמדע וההנדסה מיטיבים להתמודד עימן, שהן בעיות שיש אודותיהן הגדרה פורמלית מוסכמת וכן מידע המבהיר את אופי הבעיה, בעיות סוררות הן כאלו שההגדרה של הבעיה והמידע אודותיה שלובים אלו באלו. כלומר, הגדרת הבעיה היא זו שבתורה תוביל לאיסוף המידע ולא להפך. מאחר והבעיה הסוררת היא למעשה הפער בין המצב הקיים לבין המצב הרצוי (הפתרון) פירמול של הבעיה יחייב לחולל את כל הפתרונות האפשריים (מה שכמובן לא ניתן לעשות).
2. אין נקודת עצירה- בניגוד לבעיות ״מאולפות״ בהן ברור מתי הבעיה נפתרה, בעיות סוררות הן מתמשכות ואין שום רגע שניתן להגדיר אותו כמצב עצירה מוחלט. למשל, אם הבעיה שלנו היא לדאוג לאספקת מים לשכונה, מרגע שתשתית המים עובדת הגענו לנקודת עצירה. לעומת זאת, לא יכולה להיות שום נקודת עצירה למול האתגרים של צמצום הפשיעה.
3. הפתרונות לבעיות סוררות אינם מהסוג של ״נכון/לא נכון״ אלא במונחים של טוב או רע- בעוד שבעיות מאולפות נשמעות לביטוי נכון/לא נכון (בהיבט המדעי) או עובד/לא עובד (במובן ההנדסי), בעיות סוררות נוגעות בהיבטים ערכיים עמוקים של החיים המשותפים שלנו, ולכן הן מתבטאות במונחים של טוב או רע או בהיבטים של ״יותר טוב״ או ״גרוע יותר״.
4. אין מדד מידי וגם לא מדד סופי לבחינת הפתרונות המוצעים- בעיות מדעיות או הנדסיות מצויות תחת שיפוט ושליטה מלאה של קבוצה מצומצמת של מעורבים אשר מסוגלים לייצר שיפוט בהיר, מוסכם ובזמן רלוונטי לפתרון המוצע. לעומת זאת, מענים לבעיות סוררות מייצרים אדוות של השלכות משנה כך שמעורבים יותר ויותר מושפעים. הדינמיקה הזו לא מאפשר לייצר מדד ברור לשיפוט הפתרון מאשר ואין גבול להשפעות המשנה של ההתערבות הנבחנת.
5. כל פתרון הוא בגדר "פעולה חד-פעמית"; מאחר שלא קיימת הזדמנות ללמוד בדרך של ניסוי וטעיה, כל מהלך הוא בעל השפעה מכרעת- למעשה בעולם של בעיות סוררות אין תנאי מעבדה המאפשרים לאתחל את תנאי הניסוי. כל פעולה שהוצאנו לפועל מייצרת השפעות שלא ניתן לגלגל לאחור, ואין מרחב שבו ניתן להתנסות ללא סיכונים. בשל כך לא ניתן להגיע לביסוס של פתרונות מוכחים לבעיות.
6. אין בנמצא סט סגור של פתרונות אפשריים, וכן לא סט של פעולות שמותר לשלב בתוכנית- במציאות מאולפת יש לרוב מספר סגור של מהלכים אפשריים. במשחק שחמט, למשל, יש מספר רב של מהלכים אפשריים אך מדובר בסך סופי. לעומת זאת, בהתמודדות עם בעיות סוררות קיים פוטנציאל אינסופי של פתרונות אפשריים ו״כל דבר הולך״. ריטל וובר מדגימים את התופעה בעזרת דיון בהתמודדות עם פשיעה - ניתן לטעון שיש שיטור יתר, או שיטור מופחת, שיש צורך ביותר חינוך או ברשויות רווחה אפקטיביות יותר - ולא ניתן לסתור אף אחת מן האפשרויות האלו.
7. כל בעיה היא במהותה ייחודית- למרות שיש היבטים דומים בין בעיות, יש תמיד היבטים עמוקים המבחינים בין מופעים של בעיות דומות באופן שלא מאפשר לקיים היסק מפתרון של אתגר אחד על משנהו.
8. ניתן להציג כל בעיה כסימפטום של בעיה אחרת- ניתן להפשיט או להכליל כל בעיה ולהציג אותה כסימפטום של בעיה עמוקה יותר. במובן זה, ברור שלא נרצה להתמודד עם הסימפטום אלא עם בעיות היסוד. אלא שמציאות זו מקשה מאוד על מציאת הקשר בין הבעיה במופעים המיידיים שלה, למענה בו יש לנקוט.
9. ניתן להסביר את הקיום של פער בין הרצוי והמצוי במספר רב של דרכים. הבחירה בתיאור מסוים מכריעה גם את טבע המענה לבעיה- מאחר ומהות הבעיה היא הפער בין הרצוי למצוי, אופן התיאור של הבעיה גוזר על המענה שנבקש להחיל עליה. מאחר וניתן להסביר את הפער במספר רב של דרכים, תמיד יעמדו אפשרויות רבות מדי למענה הנדרש.
10. למתכנן אין את הרשות לטעות- בניגוד למדען או למהנדס, ההתנסות של המתכנן הציבורי משפיעה באופן ישיר על המושג הבחינה שלנו. כלומר, התצפית האסטרונומית אינה משפיעה על מהלך הכוכבים, אבל הבחינה של כלי מדיניות מסוים כבר משפיעה באופן ישיר על המציאות ובאופן שלא ניתן להשיב בחזרה. בשל כך, הציבור לא מרשה למתכנן מרחב אמיתי של ניסוי וטעיה, באותו אופן שהוא קיים אצל אנשי המדע.

בשנים האחרונות מספר חוקרים טענו שיש להוסיף קטגוריה נוספת - בעיות סופר-סוררות (super-wicked problems). החוקרים לוין, קאשור, ברנסטין ואאולד טענו החל מ-2007 כי בעיות מהסוג של משבר האקלים מורכבות עוד יותר למענה מאלו איתן התמודדו וובר וריטל במאמרם. ההבדל נעוץ בהיבטים הבאים[1]^[3]:

הזמן הולך ואוזל - מדובר בסוגיות שהיעדר הטיפול בהן מייצר החמרה דרסטית של המצב במהלך השנים

אין סמכות מרכזית - הסוגיות מצויות בזירה בינלאומית בה לאף גורם אין סמכות או אחריות להתמודדות עם הבעיה

מי שמבקשים להתמודד עם הבעיה הם גם אלו היוצרים אותה - הממשלות והכלכלות שהן הגורמים שיכולים להתמודד עם האתגר הם גם אלו שנהנים כיום מן התהליכים שמחוללים את הבעיות.

המדיניות הננקטת בהווה מפחיתה באופן לא רציונלי מחשיבות העתיד - מתווי המדיניות בהם נוקטים מקבלי ההחלטות מוסטים על ידי שיקולים לטווח המיידי באופן שמתעלם מהטווח הבינוני והארוך הנראים כבר לעין.

1. [1] ↑Levin, Kelly; Cashore, Benjamin; Bernstein, Steven; Auld, Graeme (23 May 2012). "Overcoming the tragedy of super wicked problems: constraining our future selves to ameliorate global climate change". Policy Sciences. 45 (2): 123–152.