נייר עמדה:
מודל פדגוגיה
מוטת עתיד 4.0

כתב: ד"ר עופר מורגנשטרן

2.1 רציונל לבניית המודל

המציאות במאה ה-21 היא מציאות תנודתית, מורכבת, אי ודאית ועמומה וכוללת מגמות שינוי בתחומי החברה, הטכנולוגיה, הכלכלה, הסביבה והפוליטיקה, המובילות לעתיד שונה ובלתי ידוע. קיימות גישות חינוכיות שונות לגבי המאפיינים הנדרשים מהחינוך במציאות מורכבת ומשתנה[5]. גישה בסיסית אחת היא הגישה ההווייתית שאינה מתיימרת לחזות את העתיד, אלא דבקה בהווה הידוע והברור. זרם אחד בגישה זו, המכונה מהותנות, טוען כי המהות האנושית נותרת יציבה לאורך הזמן, ואינה מושפעת באופן מהותי מהשינויים המתרחשים בעולם. לפי זרם זה, שינויים אלה הם בעיקרם שינויים טכנולוגיים טכניים הדרגתיים ושינויים בתוכן החברתי ואינם מחייבים החלפת ישן בחדש, אלא רק עיבוי והוספה לתכנים קיימים. לכן, יש לעצב את החינוך ברוח העקרונות שרווחים בו מאז העת העתיקה, דהיינו הקניית שליטה בשפות, העמקת בסיסי ידע בדיסציפלינות יסוד ממדעי הטבע והרוח והטמעת ערכים אנושיים ואזרחיים יסודיים. חינוך כזה רלוונטי תמיד ומאפשר לדור הצעיר להסתגל לשינויים ולהתפתחויות בזירות השונות. זרם שני של הגישה ההווייתית טוען ששינויים וחדשנות מהווים סכנה ומאיימים על ערכי היסוד הראויים של החברה, ולכן יש להגן על העולם המוכר והישן ולשמר את נכסי התרבות שבו. כנגזרת מתפישה זו יש לעצב את החינוך כך שישמש לקידוש העבר ודבקות במעולה ובמהותי שבדעת ובתרבות, ולתעל את המעשה החינוכי לרכישת שפה ומיומנויות עבר או הווה.

גישה נוספת, היא הגישה העתידנית, המניחה הנחות הנוגעות לעתיד החברה, העבודה, והמדע וטוענת כי יש לעצב את מערכת החינוך בזיקה ובהתאמה לאתגרי העתיד. עיצוב זה כולל הקניית מיומנויות, ידע, כישורים ושפות שיהיו דומיננטיים ומשמעותיים במציאות העתידית, בחברה, בעולם הכלכלה והעבודה, באקדמיה ובמדע. גישה זו מצדדת בקידום יוזמות חינוכיות חדשניות בשיתוף פעולה של גופי חינוך ברמה המקומית, הלאומית והגלובלית עם ארגונים כלכליים ועסקיים חברתיים ואקדמיים. כך לדוגמה, מקדמת גישה זו פרקטיקות למידה מכוונות בעיה או פרויקט (Project/Problem based learning), המכשירות את הלומד לעולם העבודה העתידי ופרקטיקות של פדגוגיה מבוססת טכנולוגיה המכשירות  את הלומד לתפקד בהוויה דיגיטלית ווירטואלית.

גישה שלישית היא הגישה האוטופיסטית המבקשת לראות בחינוך כר לעיצובה של מציאות עתידית ראויה. בגישה זו, העתיד אינו בבחינת גורל כפוי שצריך להישמר ממנו או להתכונן אליו, אלא כר פורה של אפשרויות שניתן להבנות עליו את המציאות העתידית הרצויה בהתייחס לתנאי המציאות העתידית כשליה ואילוציה. את המבט המדמיין, על פי גישה זו, ניתן לטפח רק מתוך העמקה היסטורית, רעיונית ופוליטית. גישה זו מציעה חזון של עיצוב אקטיבי של המציאות העתידית על ידי הדור הצעיר תוך הבנה והתייחסות למאפייניה של מציאות זו. אימוץ גישה זו מוביל ליישום של תכני למידה אנכיים העוסקים בהיסטוריה במציאות הנוכחית ובאפשרויות העתיד, תכני למידה אופקיים העוסקים בהיבטים חברתיים, כלכליים, תרבותיים, אנושיים, סביבתיים, מדעיים ועוד; תכני הלמידה צריכים לכלול רכיב פילוסופי המעודד נטיית הרהור וערעור, עיון ותהייה ורכיב אמנותי, שמטפח יצירתיות ודמיון ומפתח רגישות אסתטית ואנושיות. האענה היא שיישום הגישה האוטופיסטית יביא להבניית בתי הספר כבתי יצירה למחשבה ערכית, חברתית ותרבותית. בכך, בית הספר ישתחרר ממאמציו לחזות את המציאות בעתיד ובמקום זאת יתמסר למלאכת היצירה, להענקת משמעות ותוכן למעשה החינוכי ולהגשמת המהות האנושית.

תפישת הפדגוגיה מוטת העתיד (פמ"ע) משלבת בין הגישה העתידנית לבין הגישה האוטופית. מחד, היא מספקת למערכת החינוך יכולת לעצב את החינוך בהתאמה ולאתגרי והזדמנויות המציאות המשתנה בכל עת. מאידך, היא שמה דגש על יכולת בעלי העניין בכלל, והלומדים בפרט, לפתח ולהפגין פעלנות כדי לעצב עתיד רצוי אישי פרטני ועתיד רצוי קולקטיבי עבור החברה כולה. התפישה מכונה "פדגוגיה מוטת עתיד", שכן היא מציעה לפעול בהווה, אך מתוך מבט הצופה קדימה אל העתיד. היא מתבססת על תחום חשיבת העתיד, ומניחה כי עולם החינוך מושפע עמוקות מהמגמות בתחומים השונים של המציאות החיצונית בה הוא פועל. לאור זאת, היא מדגישה את הצורך בעיצוב מתמיד של עתיד פדגוגי רצוי וישים מתוך התייחסות לאתגרים ולהזדמנויות, הנגזרים מהמגמות הכלליות והחינוכיות המתחוללות במציאות. עיצוב העתיד הרצוי נעשה בהתאם לרצונות והשאיפות של בעלי העניין במערכת החינוך, ולא כתגובה אוטומטית למגמות, אך חייב להתייחס לאתגרים וההזדמנויות, הנגזרים מהמגמות כדי להבטיח את הישימות והרלוונטיות שלו.

התבססות על חשיבת עתיד לעיצוב עתיד חינוכי רצוי ורלוונטי במציאות משתנה הינה מגמה מתפתחת בעולם החינוך, שהתגברה אף יותר בתקופת משבר הקורונה[6] [7]. תפישות חינוכיות מוטות עתיד פותחו על ידי ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם[8], האיחוד האירופי[9] וה- [10]OECD ומדינות כגון ניו-זילנד[11]. הגישה הרווחת, בתחום החינוך, שתפישת הפמ"ע היא חלק ממנה, היא שעל החינוך לספק חינוך רלוונטי במציאות משתנה כמענה לאתגרים והזדמנויות הנגזרים ממציאות זו וכדי לפתח לומדים פעלנים בעלי יכולת ומוטיבציה לעצב את עתידם האישי ואת עתיד החברה בה הם חיים.

המדיניות הפדגוגית הלאומית של משרד החינוך בישראל מכירה גם היא בצורך להתאים את החינוך לעולם של מציאות מורכבת ומשתנה וקובעת כי:

"העולם הסובב אותנו השתנה וממשיך להשתנות ללא הרף. העולם מאופיין כיום בגדילה מעריכית של מידע, התפתחויות טכנולוגיות מהירות ורב-תרבותיות. מגמות אלו הביאו לשינוי בכלים הנדרשים לבוגרי מערכת החינוך כדי להתמודד בהצלחה עם האתגרים העומדים בפניהם היום ובעתיד, עם יציאתם לחיים הבוגרים. כלים אלו הם המפתחות להשגת מטרות-העל, ובנייתם נעשית אצל הלומדת והלומד בתהליכי הלמידה. משום כך יש לעדכן ולהתאים את מטרות הלמידה ואת תהליכי הלמידה למציאות המשתנה, כדי שתבנה אצל הלומדים את הכלים להתמודדות מוצלחת עם האתגרים הצפויים להם. בעוד מטרות-העל של מערכת החינוך הן המצפן המכוון את כל המערכת, מטרות הלמידה הן תוצאות קונקרטיות שלאורן מערכת החינוך בוחנת את הצלחותיה והן מעוצבות יחד עם המציאות המשתנה.[12]"